מחלוקת על שיוך דירות לחברי קיבוץ פרודים להבדיל מגרושים או אלמנים - אינה צריכה להידון בהליכי בוררות אלא בין כתלי ביהמ"ש

הקדמה :

לפני בקשה שהגיש הנתבע בתיק העיקרי, הגושרים אגודה שיתופית (להלן: "הקיבוץ"), כנגד המשיבים, יורשיהם של שני חברי קיבוץ שהלכו לעולמם (להלן: "התובעים"), להורות על סילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי, והעדר התאמה של הסעד המבוקש לתביעה, ולחילופין להורות על עיכוב ההליכים בתובענה לנוכח קיומה של תניית בוררות בין הצדדים.

ביום 17/2/10 הגישו התובעים כנגד הקיבוץ תובענה לצו הצהרתי ולצו עשה קבוע, אשר עניינה שיוך דירת מגורים להוריהם המנוחים של התובעים בהתאם להחלטות מנהל מקרקעי ישראל, תוך התמקדות בשאלה האם רשאי הקיבוץ, במסגרת הליך שיוך מגרשי המגורים, להפלות לרעה חברי קיבוץ פרודים ולשלול מהם את הזכויות הניתנות לחברי קיבוץ גרושים, רווקים או אלמנים.

על פי הנטען בתובענה, התובעים הינם יורשיהם של חברי קיבוץ פרודים, אשר נפרדו בראשית שנות ה- 80 ואשר במשך עשרות שנים ניהלו משק בית נפרד וקיבלו מהקיבוץ זכויות בנפרד, שלטענת הקיבוץ היו זכאים בחייהם לשיוך דירת מגורים אחת בלבד על שמם כיוון שלא התגרשו כהלכה, בעוד שאילו היו מתגרשים כהלכה, היו זכאים לשיוך שתי דירות נפרדות על שמם.

הבקשה והתגובה :

לטענת הקיבוץ, יש להורות על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, שכן הוגשה למעלה מ- 7 שנים לאחר קבלת החלטה באסיפה הכללית של הקיבוץ ביום 18/8/00, בדבר שיוך דירות, ואף למעלה מ- 7 שנים לאחר ה- 10/10/02, הוא המועד בו יושמה החלטת האסיפה הכללית והוגשה לוועדת הפרוגראמות רשימת חברי הקיבוץ הזכאים לשיוך.

הקיבוץ ממשיך וטוען כי יש להורות על סילוק התביעה על הסף גם מחמת שיהוי, לנוכח העובדה שכבר ביום 8/12/03 קיבלו התובעים מכתב הסבר מהקיבוץ אודות החלטת האסיפה הכללית ומשמעות ההחלטה בעניינם, ואולם לא עשו דבר בנדון והגישו את תביעתם בשיהוי ניכר, וכן לנוכח העובדה שהקיבוץ הסתמך בתום לב על המצג שיצרו התובעים והקצה את הדירה בה התגורר בעבר אביהם המנוח, לחבר קיבוץ אחר, לשם שיוכה.

עוד מוסיף הקיבוץ וטוען כי יש למחוק את תביעת התובעים על הסף ככל שעניינה הסעד ההצהרתי המבוקש, כיוון שהתביעה אינה מתאימה במהותה לסעד הצהרתי מקום בו בידי התובעים לעתור לסעד אופרטיבי של צו עשה, בייחוד לנוכח התנהלות התובעים והשיהוי בהגשת תביעתם, שיש בה כדי לשלול את זכותם לקבלת סעד מן היושר, ולנוכח הסתמכות הקיבוץ על מצגם של התובעים במשך שנים כה רבות.

לחילופין, לטענת הקיבוץ, יש להורות על מחיקת התביעה על הסף או עיכוב ההליכים בתיק והעברתו לבוררות, מחמת קיומה של חובת בוררות בין הצדדים, בהתאם לתקנות הקיבוץ ולהחלטה על מינוי בוררים, שאושרה על ידי רשם האגודות השיתופיות.

הקיבוץ מוסיף וטוען, כי הינו נכון לברר את הסכסוך בין הצדדים במסגרת בוררות, ומדגיש כי התובעים הבהירו את עמדתם כלפיו בעניין החלטות השיוך, לראשונה, במסגרת כתב התביעה.

מאידך, לטענת התובעים, דין הבקשה להידחות, על כל ראשיה וחלקיה.

בנוגע לטענת ההתיישנות, טוענים התובעים כי המועד בו התגבשה עילת התובענה והחל מירוץ ההתיישנות אינו כנטען על ידי הקיבוץ. לחילופין, יש לראות את מועד תחילת מירוץ ההתיישנות כנדחה מכוח הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). לחילופי חילופין, יש לראות את מועד תחילת מירוץ ההתיישנות כנדחה גם מכוח הוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות. עוד טוענים התובעים כי דיון בטענת ההתיישנות כרוך בעריכת בירור עובדתי, כך שמכל מקום, אין להורות על מחיקת התובענה על הסף מחמת התיישנות כבר בשלב זה, ולכל היותר יש להידרש לטענה לאחר בירור התובענה לגופה.

באשר לטענת השיהוי שהעלה הקיבוץ, טוענים התובעים כי טענה זו הועלתה בעלמא וללא ביסוס, שכן הקיבוץ לא הצביע על נזק כלשהו שנגרם לו כתוצאה מהשיהוי הנטען, ואף לא נגרם לו כל נזק בפועל, שכן הליך השיוך עודנו מתנהל וטרם הסתיים. בנוסף, על פי הנטען, החל משנת 2003 התובעים מקיימים מגעים עם נציגי הקיבוץ בעניינם וממתינים להכרעה במחלוקת דומה שהועלתה על ידי חבר קיבוץ אחר ואשר היתה אמורה להביא גם לסיום המחלוקת דנא, כך שאין לראות בהם כמי שוויתרו על זכותם. לבסוף טוענים התובעים כי גם שאלת השיהוי ראוי לה שתוכרע לאחר שמיעת הראיות ועריכת הבירור העובדתי הנדרש, וגם מטעם זה דין טענת השיהוי להידחות בשלב זה של הדיון.

בעניין הטענה כי התובענה אינה מתאימה במהותה לסעד הצהרתי טוענים התובעים כי אין בידם בשלב זה לתבוע סעד אופרטיבי אשר יורה לקיבוץ לשייך להם מגרשים ספציפיים בהינתן העובדה כי הליך השיוך טרם הושלם, כאמור לעיל.

באשר לבקשה לעיכוב הליכים בשל חובת בוררות, טוענים התובעים, כי המחלוקת הנדונה אינה ראויה להידון בבוררות, בהיותה עניין קונסטיטוציוני שאינו כשיר להתברר בבוררות בין הצדדים, כפי שנקבע על ידי בתי משפט שונים בשני מקרים אחרים. כמו כן, לטענת התובעים כי קיים טעם ציבורי וכן קיימים טעמים מיוחדים שהמחלוקת דנא לא תידון בבוררות, בהתחשב באופי המחלוקת ובכך שהשאלות המועלות במסגרתה משותפות למקרים רבים אחרים. עוד טוענים התובעים כי סעיף הבוררות שבתקנון הקיבוץ בטל בהיותו תנאי מקפח בחוזה אחיד, ולפיכך אין הקיבוץ יכול להסתמך עליו. לבסוף, טוענים התובעים כי הקיבוץ מעולם לא הביע נכונות או רצון לקיים הליך של בוררות, והואיל ואין כל ראיה פוזיטיבית ביחס לנכונותו להעביר את הדיון בסכסוך דנא, לידי בורר, לא מתקיים התנאי בסעיף 5(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"), ודי בכך כדי לדחות את טענת הקיבוץ בעניין עיכוב הליכים בשל חובת בוררות. 

טענות ההתיישנות והשיהוי :

לאחר שעיינתי לעומק בטענות הצדדים סבורני כי דיון בטענת ההתיישנות דורש שמיעת עדים וראיות, בין היתר לעניין מועד המצאת רשימת החברים הזכאים לשיוך דירות, המועד בו הוחלט לשייך דירה אחת בלבד להורי התובעים, האופן בו התנהל הליך שיוך הדירות והתיקונים שבוצעו במודל שיוך הדירות המקורי. כל אלה ועניינים עובדתיים נוספים שמסיכום טענות הצדדים עולה כי הם טעונים בדיקה, טרם הובררו והם נחוצים להכרעה עניינית בשאלת ההתיישנות.

בטרם ייערך בירור עובדתי מקיף בשאלות אלה ואחרות שבמחלוקת, הנחוצות להכרעה בבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, אין מקום לסעד הדרסטי של סילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות.